הכי קל: להאשים את הרוכבים

 

רוכבי האופניים החשמליים, כאלו מעצבנים, לא מאפשרים ללכת על המדרכה. הכעס הציבורי מופנה עכשיו לרוכבים הממונעים, פעם היו אלו רוכבים מכניים.

אבל הכי קל להאשים רוכבי אופניים, ובפרט רוכבי אופניים חשמליים. הם נוסעים מהר, מגיעים לעבודה/בית הספר ללא פקקים וללא זיהום אוויר ועוד חמור מזה הם נהנים מהנסיעה באוויר הפתוח, אוי ווי.

זה הכל עניין של עדיפות. התחבורה הציבורית בישראל על הפנים, נסיעה של רבע שעה בתוך העיר יכולה לארוך כמעט שעה, ונסיעה לעיר השכנה תל אביב תארוך לכל הפחות 40 דקות. למה שנהיה פראיירים? שנצטופף, נתקע בתור עם רכבים פרטיים על הכביש ועוד נשלם על התענוג הזה כסף?

בהיעדר תשתית מתאימה לתחבורה ציבורית, זנחנו את הכלים היעילים לטובת הרכבים הפרטיים. אין כמו נסיעה רגועה, לבד, בדרך לעבודה עם המוזיקה שאוהבים והאפשרות לצרוח בטלפון עם כל מאן דבעי.

אז זנחנו את התחבורה הציבורית ועברנו לרכבים פרטיים, איזה פינוק, החיים נהיו הרבה יותר קלים, שלוש ארבע ויאללה לעבודה. מפתיע או שלא, גם הרכבים הפרטיים הפכו לכלים לא יעילים, עם שעות המתנה בפקקים, לעיתים גם לאחר לילה ללא שינה ופרסומות רבות ברדיו. בונוס מיוחד מגיע גם בתעריף דלק יוקרתי (אולי עשוי זהב טהור), תשלומי ביטוח שערורייתיים(גם מנהלי חברות הביטוח צריכים להתפרנס יפה) וזמן איכות במוסכים.

אי אפשר להמשיך להיות פראיירים, נכון? נעבור לפתרון שלא דורש ביטוח, לא דלק ובטח לא רישיון. נלך לאחת מאלפי חנויות האופניים החשמליים שצמחו כמו פטריות לאחר הגשם, נתחדש בזוג אופניים חדשים בעלות של ביטוח רכב לשנה ואפילו לא נדווש, פשוט נגיע בהתגלגלות מהירה לעבודה, לפאב, לקניות או לבית הספר, הרי בכלל לא צריך רישיון וזו אחלה מתנת בר-מצווה.

בערים השונות התרגלו לחיות עם מדרכה מצטמקת לצד כביש מתרחב, חשוב מאוד להכיל את צפיפות המכוניות בשעות העומס, אולי גורם משפיע מאוד בנדידת תושבים בין ערי המרכז. שלא נדבר על כך ששבילי אופניים בערים השכנות לתל אביב הם דבר נדיר ואולי תזכו לאחד כזה לקטע רחוב קטן בשכונת מגוריכם.

מה יעשו רוכבי האופניים החשמליים? יתגלגלו להם מהר מהר על המדרכות כשהם עוד ילדים, או האמיצים יותר ייסעו על הכביש, כל אחד וניהול הסיכונים לעצמו. דוהרים במהירות של 25-40 קמ"ש על מדרכות עמוסות בעגלות, הולכי רגל, קניינים, אצנים וגם באופניים מיושנים ללא עזר עצלות. כל אחד מאיתנו שמע או כמעט נפגע(בתקווה שרק כמעט) מאופניים דוהרים. בכביש הפכו החשמליים לטרף קל לתרבות הנהיגה האגרסישראלית.

אז… נאשים את הרוכבים!

נחוקק, נצייץ, נתלונן, נפרסם פוסט בפייסבוק, נפרסם כתבה מגמתית במקומון והכי הרבה- פשוט נתעצבן. רוכבי האופניים האלו, חסרי אחריות, כל מטרתם להטריד אותנו בהליכתנו השקטה לצד פיח המכוניות מהכביש הסמוך. נאסור על נסיעה, ונמשיך להצטופף.

או שלא

אנחנו לא לבד בעולם, פלא האופניים הוא לא עניין בלעדי-לבנטיני. העיריות מתנערות, אבל הרוכבים לרוב בכלל לא אשמים. הגיע הזמן לתת את התעדוף הנכון ולסלול שבילי אופניים, כי מי חושב שזה בכלל הגיוני, לדוגמא, שלא יהיו כבישים ונפנה את כל תנועת הרכבים למדרכות? אופניים צריכים נתיבים משלהם, בין אם חשמליים או מכניים, אירופה של ממש. הולכי הרגל לא צריכים להימצא בסכנת דריסה תמידית, ורוכבי אופניים לא צריכים להיות חשופים לעצבים על הכביש.

הווה אומר, הגיע עת סלילת השבילים.

בצירוף ה"כתבה" מגל-גפן חולון: