האתר עוסק במיפוי זיקות הנאה במטרופולין תל אביב, אשר הן שטחים פרטיים שיועדו להולכי הרגל ולאנשים שסתם רוצים לשבת במקום נעים במרחב הציבורי.

הפוסט אתר חדש למיפוי זיקות הנאה הופיע ראשון במול המציאות

רוכבי האופניים החשמליים, כאלו מעצבנים, לא מאפשרים ללכת על המדרכה. הכעס הציבורי מופנה עכשיו לרוכבים הממונעים, פעם היו אלו רוכבים מכניים.

אבל הכי קל להאשים רוכבי אופניים, ובפרט רוכבי אופניים חשמליים. הם נוסעים מהר, מגיעים לעבודה/בית הספר ללא פקקים וללא זיהום אוויר ועוד חמור מזה הם נהנים מהנסיעה באוויר הפתוח, אוי ווי.

זה הכל עניין של עדיפות. התחבורה הציבורית בישראל על הפנים, נסיעה של רבע שעה בתוך העיר יכולה לארוך כמעט שעה, ונסיעה לעיר השכנה תל אביב תארוך לכל הפחות 40 דקות. למה שנהיה פראיירים? שנצטופף, נתקע בתור עם רכבים פרטיים על הכביש ועוד נשלם על התענוג הזה כסף?

בהיעדר תשתית מתאימה לתחבורה ציבורית, זנחנו את הכלים היעילים לטובת הרכבים הפרטיים. אין כמו נסיעה רגועה, לבד, בדרך לעבודה עם המוזיקה שאוהבים והאפשרות לצרוח בטלפון עם כל מאן דבעי.

אז זנחנו את התחבורה הציבורית ועברנו לרכבים פרטיים, איזה פינוק, החיים נהיו הרבה יותר קלים, שלוש ארבע ויאללה לעבודה. מפתיע או שלא, גם הרכבים הפרטיים הפכו לכלים לא יעילים, עם שעות המתנה בפקקים, לעיתים גם לאחר לילה ללא שינה ופרסומות רבות ברדיו. בונוס מיוחד מגיע גם בתעריף דלק יוקרתי (אולי עשוי זהב טהור), תשלומי ביטוח שערורייתיים(גם מנהלי חברות הביטוח צריכים להתפרנס יפה) וזמן איכות במוסכים.

אי אפשר להמשיך להיות פראיירים, נכון? נעבור לפתרון שלא דורש ביטוח, לא דלק ובטח לא רישיון. נלך לאחת מאלפי חנויות האופניים החשמליים שצמחו כמו פטריות לאחר הגשם, נתחדש בזוג אופניים חדשים בעלות של ביטוח רכב לשנה ואפילו לא נדווש, פשוט נגיע בהתגלגלות מהירה לעבודה, לפאב, לקניות או לבית הספר, הרי בכלל לא צריך רישיון וזו אחלה מתנת בר-מצווה.

בערים השונות התרגלו לחיות עם מדרכה מצטמקת לצד כביש מתרחב, חשוב מאוד להכיל את צפיפות המכוניות בשעות העומס, אולי גורם משפיע מאוד בנדידת תושבים בין ערי המרכז. שלא נדבר על כך ששבילי אופניים בערים השכנות לתל אביב הם דבר נדיר ואולי תזכו לאחד כזה לקטע רחוב קטן בשכונת מגוריכם.

מה יעשו רוכבי האופניים החשמליים? יתגלגלו להם מהר מהר על המדרכות כשהם עוד ילדים, או האמיצים יותר ייסעו על הכביש, כל אחד וניהול הסיכונים לעצמו. דוהרים במהירות של 25-40 קמ"ש על מדרכות עמוסות בעגלות, הולכי רגל, קניינים, אצנים וגם באופניים מיושנים ללא עזר עצלות. כל אחד מאיתנו שמע או כמעט נפגע(בתקווה שרק כמעט) מאופניים דוהרים. בכביש הפכו החשמליים לטרף קל לתרבות הנהיגה האגרסישראלית.

אז… נאשים את הרוכבים!

נחוקק, נצייץ, נתלונן, נפרסם פוסט בפייסבוק, נפרסם כתבה מגמתית במקומון והכי הרבה- פשוט נתעצבן. רוכבי האופניים האלו, חסרי אחריות, כל מטרתם להטריד אותנו בהליכתנו השקטה לצד פיח המכוניות מהכביש הסמוך. נאסור על נסיעה, ונמשיך להצטופף.

או שלא

אנחנו לא לבד בעולם, פלא האופניים הוא לא עניין בלעדי-לבנטיני. העיריות מתנערות, אבל הרוכבים לרוב בכלל לא אשמים. הגיע הזמן לתת את התעדוף הנכון ולסלול שבילי אופניים, כי מי חושב שזה בכלל הגיוני, לדוגמא, שלא יהיו כבישים ונפנה את כל תנועת הרכבים למדרכות? אופניים צריכים נתיבים משלהם, בין אם חשמליים או מכניים, אירופה של ממש. הולכי הרגל לא צריכים להימצא בסכנת דריסה תמידית, ורוכבי אופניים לא צריכים להיות חשופים לעצבים על הכביש.

הווה אומר, הגיע עת סלילת השבילים.

בצירוף ה"כתבה" מגל-גפן חולון:

הפוסט הכי קל: להאשים את הרוכבים הופיע ראשון במול המציאות

אני טוען את זה די הרבה זמן. מקומה של ציפי לבני הוא לא בממשלה הזו, ולא בממשלה דומה לזו. למעשה אני טוען כך עוד מתקופת הבחירות אי שם בתחילת 2013.

אז מה לציפי בממשלה הזו? ביבי הוא אסון וציפי התקווה או התנועה או משהו גנרי אחר. טרם הבחירות לציפי הייתה נקודת זכות גדולה מאוד בכל קרב פוליטי. היא לא הייתה מעורבת בסיפורים הדוחים של הפוליטיקה הישראלית, הישראלים נתנו באמון, והיא גם שידרה אמון.

ציפי לבני ניגשה לבחירות האחרונות מעמדה לא פשוטה בכלל, היא הגיעה מובסת למחנה מרכזי מצטמק, שמחפש בכל מערכת בחירות את ההפתעה הבאה, זו שתצליח לנגוס עוד כ-3-3.5 שנים מ-3 עשורים של ממשלות ימין בגרסאות שונות ומשונות. ציפי ראתה את עצמה כהפתעה, כנוק-אאוט של הבחירות, אבל זה הגיע באיחור. ציפי לא תהיה מספר 2, היא תהיה רק מספר 1, אלא אם אולמרט ינהיג. אולמרט כבר בדרך לכלא.

ציפי כבר הספיקה לקבל את אמונה הגדול בדמות 28 מנדטים בבחירות 2009. אז, כראשת המפלגה הגדולה ביותר, עמדה ציפי על עקרונותיה, דחתה את ש"ס, והסוף ידוע – ממשלת ביבי-ברק. בהמשך ציפי לא מצאה את עצמה באופוזיציה מלבד התנגחויות קבועות עם ביבי. בהמשך הפסידה ציפי למופז, קדימה נכנס ויצאה מהממשלה והולכים שוב לבחירות.

— לא תם ולא נשלם פוסט זה —

הפוסט אז מה התירוץ של ציפי עכשיו? הופיע ראשון במול המציאות

לפני קצת יותר מחודש צלצל הטלפון הנייד, והעיר אותי משנת צהריים (לא מדובר בהרגל קבוע לצערי). על קו הטלפון היתה ח' (השם שמור במערכת) מהמקומון ידיעות חולון.

ח: "אני מפריעה?"

אני: (בחצי פיהוק) "בכלל לא, מה נשמע?"

ח: "סבבה, רק רציתי לשאול אותך כמה שאלות. יש לך כמה דקות?".

מניסיוני בשיחות כאלה ולאור פעילותי בעיר כבר תיארתי לעצמי מה יהיה נושא השיחה… בוודאי היא מתעניינת בעוד מקרה של הדרת נשים בעיר, בתלונה של החרדים על חילול שבת או בתמונה שהעליתי בפייסבוק. אך מסתבר שהיא שאלה על משהו אחר לגמרי. הופתעתי שעיתונאית מפנה אליי שאלות הקשורות לבחירות המוניציפליות, ותוהה מה התוכניות שלי ושל חבריי לקראת המערכה המקומית בחולון.

נכון, לא מעט חודשים חשבתי ביני לביני על שאלת הריצה למועצת העיר. היה לי ברור, שכדי לקדם את הערכים שאני מאמין שהם הבסיס לעיר מתפקדת, עליי להיות במוקד קבלת ההחלטות, אבל עדיין לא העזתי להחליט שאני עובד למישור המעשה, וקופץ למים. ואז הגיע הטלפון הזה, שגרם לכל מערכות הגוף לפעול שעות נוספות. מה אני עושה בבחירות המוניציפליות הקרובות? פתאום היה לי ברור שאני רץ. כך פחות או יותר עניתי לכתבת, וקיבלתי כמה שורות מודפסות בעיתון.

מאז שהחלטתי, המשכתי כרגיל, מבלי לערב יותר מדי אנשים. מה להם ולעוד שיגעון שלי. המשכתי בלימודים, שכבר לא מרגשים אותי מאוד, בנסיעות לתל אביב הלוך וחזור בקווים שונים, פעם עמוסים ופעם עמוסים מאוד, אם בדרך לפגוש אנשים ואם בדרך לעוד משמרת בהתנדבות בספריית גן-לוינסקי.

ואזז שמתי לב, שלתוך החיים הכביכול רגילים שלי, נכנסו מחשבות. כמעט שלא היה דבר שעשיתי שלא גרר מחשבות שהיו קשורות לצורך לשינוי בעיר ולרצון שלי לקדם שינוי כזה. למה העיר שלי גורמת לי להעדיף רכב על פני תחבורה ציבורית? למה נכפה עליי להמשיך לגור אצל ההורים בגלל סיבות כלכליות, ולמה בעצם אני צריך את כל הנסיעות האלו לתל אביב?

חופשי וחסר אונים

לפני שנה וחצי, כשתחבורה ציבורית בשבת הייתה עדיין מילה גסה ונושא הדרת הנשים עוד לא נכח בתקשורת ה"יאיר-לפידית", הפריע לי מאוד שבעיר שלי, חולון, כמעט ואיו מודעות ציבורית לנושאים האלה יחד עם עוד כמה שותפים, אוחזים בשלט אדום ומצוידים במצלמה, יצאנו לגייס את תמיכת הרחוב למאבק בעד תחבורה ציבורית בשבת, שבעקבותיו קמה תנועת חולון חופשית.

יצאנו, החתמנו, ישבנו ותכננו את הצעדים הבאים. אספנו יותר ממאתיים חתימות. היינו נחושים להיאבק למען תחבורה ציבורית בחולון גם בסופי שבוע, והרגשנו שתושבים תומכים בנו בהמוניהם. אבל היה חלק חסר בפאזל הזה. העירייה, וראש העיר בפרט.

אין תחושה עגומה יותר מחוסר אונים. אדם ותנועה יוצאים לרחוב עם כל רצונם הטוב, אבל ניצבים מול מערכת שפועלת לפי חוקי העולם הישן, שאנחנו כל כך רוצים לשנות. מדובר בתופעה נפוצה למדי בנוף המוניציפאלי בישראל: ראשי עירייה שמכהנים בתפקידם במשך עשרות שנים, וחוסמים כוחות של שינוי.

כך בדיוק קרה לנו. "חולון חופשית", תנועה על טהרת הצעירים והנוער, התניעה מאבק, שצבר תאוצה ברחוב, אבל נתקע אצל מקבלי ההחלטות, העירוניים והממשלתיים. העיר כמנהגה נוהגת, ש"ס בקואליציה העירונית, ראש העיר לא מפסיק לקצור שבחים ממגזינים בריטיים – אז למה לו ולחברי המועצה להטריד עצמם בחידושים ושינויים בסטטוס קוו בעיר?. המועצה עייפה.

בשלב מוקדם יחסית אימצתי את גישת ה"אין פרטנר". זה היה החלק בפאזל שיצר את התמונה המלאה, השפיץ של הנעל, הטרכטנברג של המחאה החברתית. מציגים תמיכה רחבה, ואין קבלן ביצוע בעירייה. גישת האין-פרטנר הייתה צריכה למצוא פתרון חדש. הפתרון היה התמודדות למועצת העיר. להיכנס בדלת הקדמית ולהשפיע מתוך חדר הישיבות בעירייה.

מתחילים לעבוד

לאורך זמן הייתי בקשר עם מורן ישראל, פעיל חולוני צעיר, אשר עומד בראש תנועת "צעירים חולון". את מורן אני מכיר עוד מפרק המשימה של הנח"ל. באותו הזמן הקמתי יחד עם חברי מועדון נוער בשכונת תל-גיבורים, הנחשבת למוזנחת שבשכונות חולון. עוד אז ראינו עין בעין את החזון העתידי של העיר בנושא החינוך.
קבעתי עם מורן פגישה, ובה דיברנו על מצב העיר, על התקדמות המאבק של חולון חופשית ועל מערכת הבחירות הארצית של מרצ ושל "התנועה", והקשבתי ברצון לפירוט "האנחנו מאמינים" של הצעירים" דיור בר השגה, תרבות ובילוי, תעסוקה, יוזמה, מרכז צעירים והבייבי שלי- תחבורה ציבורית. כבר היה ברור לי באותו שלב לאן זה הולך, אבל רציתי להתייעץ עם חברי על האפשרות של התמודדות למועצת העיר עם תנועת צעירים. התשובה וההתייעצויות הביאו כולן לאותה מסקנה, אני הולך על זה, עם אמונם של הקרובים אליי.

בימים אלו, טרם סגירת הגיליון של עלון בוגרי פולי-תקווה, הראש שלי עוסק בפיצול קשב, כשהריצה למועצת העיר מתמקמת בין לימודיי במכללה, העבודה בארגון העו"ס, הפעילות במרצ ועריכת האתר האישי "דאנק" העוסק בענייני כדורסל.

ברור לי ולחבריי ברשימה, שהקמפיין הזה הולך להיות משהו מיוחד. כל לילה ייסגר עד השעות הקטנות של הלילה, עם עוד רעיון ועוד הצעה לפעילות, ואנו נביא משהו חדש לפוליטיקה העירונית. אני כותב את זה חרף סלידתי מהמונח "פוליטיקה חדש". זה הזמן שלנו, זה הזמן לחילופי דורות בעיר.

בונים תנועה. ניגשים למלאכת המיתוג, מתחילים להניע ולגייס פעילים, חברים ומכרים. פגישות בהולות מעכשיו להרגע בשכונת תל גיבורים. מתחילים עם כוס קולה (עם השם "יאיר" כמובן), עוברים לחטיף או למנת פלאפל, מדברים קצת פייסבוק, מזמינים עוד שותף לעתיד, מעבירים קצת חוויות מתנועת הנוער, ואז שוב חוזרים לריכוז. ושוב מתפזרים. הרבה להט שנע בין בריין סטורמינג לבדיחות וסלנג חולוני, כשברקע עוד דקה עוברת בשעון, ונותרו רק עוד 211,331 דקות ליום הבחירות (נכון לכתיבת שורה זו).

אז בקיצור, אני רץ למועצת העיר.

צילום הכתבה מידיעות חולון (31.5)

הפוסט אין פרטנר בעירייה הופיע ראשון במול המציאות

מופז הבטיח כי לא יכנע ולא יתפשר על אף אחד מהתחומים: שינוי שיטת הממשל, צדק חברתי(בתור "מנהיג המחאה") וגיוס חרדים. עוד קודם לכן, היו אלו חברי מרצ לדורות המפלגה, שעתרו נגד "וק טל" לבג"ץ, זכו, ואיפשרו בכלל את השיח הציבורי המחודש על גיוסם ההמוני של חרדים לצה"ל, ואולי לשירות הלאומי. זהו בעצם שיח מקדים על בעיה גדולה יותר והיא שילובם של מגזרים חדשים בחברה הישראלית ובשוק העבודה, או כפי שאנו אוהבים לקרוא לזה- "שוויון בנטל".

מעמד הביניים, החילוני, זה שגר בתוך תחומי הקו הירוק, חש כי הוא קורס תחת הנטל, בעיקר הכלכלי. ב-14 ביולי 2011 קם אוהל המחאה הראשון בשדרות רוטשילד, קרי מחאת הדיור. מאז התבהר יותר לדפני ליף וחבריה כי הבעיה אינה במחירי הדיור וביוקר המחיה, אלא בשיטה ובחברה, שרובה הגדול חייב בגיוס, בעבודה, חייב לשלם מיסים.  יש קשר ישיר בין צדק חברתי ובין שוויון בנטל. כפי שלא ייתכן שטייקון ישלם מס מזערי ויפקיד את מעמד הביניים לספק את צרכי המדינה, כך החרדים אינם יכולים שלא להיות שותפים בכלל בתשלום המיסים, שוק העבודה ובתרומה מהותית למדינה. זהו הקשר הישיר בין צדק חברתי ו-שוויון בנטל. את מובילי המחאה זה לא מעניין, ועל זה ארחיב בהמשך.

יש מי שפסח על המושג שוויון בנטל במושג הרחב שלו, וכמו כותרת מאמר זה, מתייחס לנטל בפן השירות למדינה בלבד. עד כה עסקתי בעיקר בהיבטים מנקודת ראותה של קדימה, אבל ישנה מפלגה נוספת שחרטה על דגלה מאבק כזה או אחר בחרדים, ישראל ביתנו. בעניינו של ליברמן, מסתכמים הדברים בעיקר במילים. בעת הזו, כשהממשלה רעועה והקדמת הבחירות צפויה, בוחר ליברמן למקד את יהבו בעיקר כלפי סוגיית הגיוס לצה"ל.

ישראל ביתנו החלה בהקמת מאהל בכיכר רבין סביב נושא הגיוס, תוך ניסיון להשיג שלל כסאות לכנסת הבאה. מהר מאוד הכריז ליברמן על גיוס  לכולם, כולל כולם, בלי הבדלי דת, גזע או מין. פתאום ליברמן היה אביר החופש והשוויון, כשהוא בוחר להשוות את גם את מעמדם של הערבים בפני חוק הגיוס החדש, אותו הוא יזם. על פי תפיסת עולם זו, טוענים בישראל ביתנו לגיוסם של ערבים לצה"ל ולשירות הלאומי בהיקפים שלא תואמים את מצב האוכלוסייה הערבית בארץ ואת מעמדה הלא-שוויוני בפני שאר חוקי המדינה. הכנסת הערבים לשיח ללא למידה מעמיקה של התרבות והזהות הערבית, מידת השתלבותם ומוכנות שאר האזרחים לקבלם.

השיח הלאומני קירב קיצונויות לשיח ולמחאה. ארגונים כמו ישראל שלי ואם תרצו ראו עצמן חלק בלתי נפרד מהמאבק. ארגונים אלו, אשר בשוטף קוראים להחרמת האוכלוסייה הערבית ומאפייניה("נכבה חארטה"), וכן קריאה גלויה לסירוב פקודה בכל הנוגע לפעילות "אנטי-מתנחלית" בשטחים הכבושים, ובתוך תחומי הקו הירוק. האם אלו החיילים אותם אנו רוצים בצבא העם, צבא ההגנה לישראל?

טקטיקת גיוס הערבים של ליברמן הצליחה להוציא את השמאל מהקונצנזוס. מעורבותם של ארגוני הימין הקיצוני והדרישה לגיוס ערבים, הדירו את השמאל, שהוא הגורם העיקרי שהעלה את הסוגיה ופתח אותה בראשות השופטת והמחוקקת. השמאל הוא הבית לקידמה, הוא זה שרואה את הסיבה האמיתית לגיוס החרדים: השתלבותם בחברה , ולא ממהרים בשמאל לגייס ערבים לפני שנעשה בירור מעמיק בנושא. מקומו של השמאל צריך להיות בהפגנות ייעודיות, לעדן את השיח הציבורי ולהציג דרישה אמיתית ולא מתלהמת, לטובת החרדים, ולטובת מדינת ישראל. בהפגנות הקודמות הייתה לשמאל התלבטות.

שלא מבקרה, במוצ"ש ארגנו פעילי המחאה החברתית הפגנות משלהם. בהצהרות ומעל דפי הטיימליין בפייסבוק, הראו פעילי המחאה את התנגדותם למחאת הפראיירים מכמה סיבות. הראשונה היא שמירה על סוג של ממלכתיות, ההיפוך הגמור ממחאה. הסיבה השנייה היא כמו זו של השמאל, החיבור לארגונים המתנגדים באופן חריף למחאה ולפעיליה המרכזיים. לא רק שהפעילים החברתיים נציגים ממאה שארים למאהל המחאה, שכן החרדים, לטענתם, הם שותפים טבעיים למחאה ואינם נטל על החברה.

עם כשלון ועדת פלסנר, היה נראה כי חזון השוויון בנטל נמוג, ולאחריו מגיע ספין "מתווה יעלון", המיטיב עם החרדים. היו אלו שקראו להפוך את הצבא לצבא מקצועי, ההפך הגמור ממה שהתרגלנו אליו עד עתה. הצבא במתכונתו הנוכחית הוא צבא עם, כזה המשקף באופן החד ביותר את המושג שוויון בנטל. כל אזרחי ישראל היהודים מחוייבים בגיוס לצה"ל, להגן על הארץ ולשרת את המולדת, ובתמורה הצבא, כצבא עם, תורם לחינוך הדור הצעיר, בדאגה להוציא אזרחים עם נקודת פתיחה טובה לחיים, עם הפנים לשוק העבודה, האזרח משלם המיסים, הנושא בנטל המיסים.

רעיון הצבא המקצועי חוטא למטרה ממנו החל שיח הגיוס, ומטרתו, שילוב החרדים בחברה הישראלית. הצבא המקצועי אולי מיטיב עם חייליו, מעניק להם משכורת ראויה לשמה, אך מוותר על חרדים, ולא רק עליהם. צבא מקצועי עלול להדיר את בני ובנות העשירונים העליונים, שכן, אין להם תמריץ כלכלי לשרת בצבא. הם יכולים כבר להתהדר ברכב חדש, להתחיל ללמוד באוניברסיטה ולפתח קריירה ענפה. בדומה לצבא ארה"ב, רוב החיילים יהיו בני ובנות המעמד הנמוך, אשר הכסף אותו הצבא מציע, יהווה עבורם תמריץ לשירות. בכך יהיו אלו בני המעמד הנמוך שיקרסו תחת הנטל, יהיו בשר תותחים בשדה הקרב ויוציאו את מיטב משכורתם הצבאים על מס למדינה. החרדים המובטלים והעשירים ימשיכו לא להשתתף בנטל בהיעדר מדיניות אשר ממעיטה את הפערים ההולכים וגדלים בחברה הישראלית, וזה עוד בלי להזכיר את הערבים הישראלים.

לגיוס החרדים לצה"ל ולשירות הלאומי חשיבות מכרעת בדרך להשתלבותם בחברה הישראלית בשוק העבודה. הגיוס לצה"ל יתרום לחייל החרדי המון באשר לנורמות העבודה והשילוב הראוי עם אוכלוסיות שונות ומגוונות. השירות בצה"ל ובשירות האזרחי יתרום למעורבותם והתערבבותם בחברה, יסגור מחסום הדדי, ויפתח את החרדים לחילונים ואת החילונים לחרדים. כמו לכל חייל, תינתן לחייל החרדי הזדמנות הסטורית להשלים בגרויות וללמוד לימודי ליבה, שיסייעו לו בשוק העבודה.

עם זאת, גיוס חרדים לצה"ל ייצור בעייתיות בתחילת התהליך. החרדים עוד לא פתוחים לעולם המודרני, והם יזדקקו לקליטה תותאם להם, לאחר מחקר מעמיק של הצבא. ייתכן ואת שלב ההכשרה והטירונות יצטרכו החיילים החרדים לעשות בנפרד תוך השמת דגש מרכזי על סדרות חינוך. סדרות חינוך אלו, בשילוב ומעורבות הרב הצבאי הראשי, יוכלו לתת מענה אמיתי, אשר יקבל אוזן קשבת אצל החייל החרדי. כמובן שיש גם להסיק מסקנות משירותם הנוכחי של החיילים החרדים בנצח יהודה ובמסגרות השונות, ולשים דגש על כך שמעמדן של החיילות המשרתות בצה"ל לא ייפגע.

באשר למכסות הגיוס, על צה"ל לא להתחשב בדרישות הממסד האורתודוכסי, הישיבות והכוללים. הצבא צריך לעמוד על צרכיו, ולגייס בראש ובראשונה מועמדים לשירות בעלי פוטנציאל קרבי וכן תפקידים תומכי לחימה. לא ייתכן מאבק שכזה יגרום לגיוס חיילים שאין בהם צורך, ואלו צריכים להפנות לשירות הלאומי. למעשה, יש להקים מעין בקו"ם אזרחי, שידע למיין את המועמדים לשירות בהתאם ליכולתם ומצבם הפיזי והנפשי.

אל למאבק החשוב הזה להיגרר אחר פרובוקציות מימין ומשמאל, מהחרדים ומהחילונים. זהו מאבק על חוסנה של החברה הישראלית, המאויימת משסע אשר ממנו לא תהיה דרך חזרה. נושא זה לא פוסח על אף אזרח במדינה, והוא בסיס לצדק חברתי ושוויון אמיתי.

הפוסט גיוס לכולם, כמעט הופיע ראשון במול המציאות

ישנה התקדמות, אם כי היא שקטה. אולי ההתקדמות בכלל קיימת בגלל השקט היחסי, סדר היום הציבורי השתנה. בשבוע שעבר התקיים מצעד הגאווה הגדול של ישראל בתל אביב עם רבבות משתתפים מהארץ ומהעולם. כמות נכבדת, ומעלה להישג זה, השנה התקיימו ויתקיימו מפגני גאווה גם בערים נוספות מחוץ למדינת תל אביב- "מחבקת ההומואים". זהו שלב ראשון בפריצת המחסום של גבולות ת"א, אשר ידרוש מתושבים נוספים להתעמת ולהכיר בזכויותיהם של הקהילה הגאה בישראל.

מצעד הגאווה בתל אביב היה עד עתה עסקה טובה במסגרת ה"סטטוס-קוו" כביכול, משל היה נאמר: "אתם תעשו את התעווה שלכם בעיר הפלורליסטית, תל אביב", כמו הייתה הגאווה עוד טרנד-שיק תל אביבי, רק לא לפגוע ברגשות הציבור. אפשר אפילו לסמן את השנה במרקר ורוד, הפלורליזם והשיח החופשי פוגש עוד ערים ואזורים בישראל, והחרדים נכנסים לפאניקה. הפאניקה הפכה מהר מאוד לאלימות, שבריוניה הראשיים נחשפו במעוזם החדש, בית שמש.

"כוח פותרים עם עוד יותר כוח", האמנם? הרוב הדומם והחופשי בישראל התעורר ודווקא הגיב בחיבוק. התקשורת חיבקה את הגיבורים החדשים, והשם "טניה" הפך לסמל במאבק בחרדים. התקשורת הפנתה זעם לעברם של החרדים, ובתגובה הציבור חיבק את נעמה, שכל חטאה היה ש"פיתתה" קומץ חרמנים אלים , כשהיא בעצם ילדה מבית דתי שעושה דרכה מדי יום לכיתה ג' בבית הספר היסודי.

אותו חיבוק רחב הדביק את הארץ כולה. מאבקים ותנועות פלורליסטיות הרחיבו את פעילותיהן דרומה וצפונה, ועד לעירי חולון. "חולון חופשית" קמה כתנועת דרישה לתחבורה ציבורית בשבת, ומהר מאוד העלתה את המודעות בעיר לנושאי הסטטוס-קוו. קיבלנו תמיכה רחבה כחיבוק אותו העניק הציבור לנעמה.

אותה הכרוניקה של הפחד החרדי הגיעה גם לרעננה, שם עשוי להתקיים לראשונה מצעד הגאווה, אליו נערכים המארגנים זה זמן רב. מתחילים להישמע שוב קולות ההפחדה. טענות חברי מועצת העיר אומרים כי זהו חינוך רע לילדי העיר. מארגני האירוע היו חייבים להסיט את התמקדותם מההכנות לתקשורת, ובאופן בלתי נתפס להסביר מדוע הקהילה הלהט"בית היא לגיטימית.

התקפי הזעם, הגזענות והשנאה שידרו על גל המסתננים, הם הפכו להיות המשא הכבד של החברה, העוול שיגרם לרוב היהודי במדינת ישראל ממיעוט שהינו פחות מאחוז(1%) מהאוכלוסייה.

אל מול כל זה, עומדים בצד אירועים נוספים כמו המאבק החברתי והתעצמות הזעם והגזענות כלפי המסתננים מארצות אפריקה. את השר אלי ישי וחבריו מש"ס תפס נושא הזרים והפל להיות המוקד. התקפי הזעם, הגזענות והשנאה שידרו על גל המסתננים, הם הפכו להיות המשא הכבד של החברה, העוול שיגרם לרוב היהודי במדינת ישראל ממיעוט שהינו פחות מאחוז(1%) מהאוכלוסייה. כל זאת ועוד איפשרו את קיומו של מצעד הגאווה בשקט יחסי, ללא דברי הבל פרימיטיביים, וכן, לגיטימציה לקיים אירועי גאווה בערים נוספות.

עכשיו זהו הזמן להגדיל את המעגל הפלורליסטי, לפתח חופש בערים נוספות, לפתוח מחדש את הסטטוס-קוו. אסור לתת לעסקנים פוליטים להרוס את ההתקדמות והקידמה של אזרי ישראל- מדינה עם צבא שמאפשר ומתגאה בכך שאופיים המיני של חייליו לא מהווה מכשול לשירות שווה.

הגיעו למצעד ברעננה, הראו כי לפלורליזם אין גבול גיאוגרפי!

הפוסט גאווה אמיתית הופיע ראשון במול המציאות

הפוסט קשה שלא להבחין הופיע ראשון במול המציאות