שאול מופז קדימה

גיוס לכולם, כמעט

על זה תקום ועל זה תיפול. זחל. צפה. וטווח. אפשר להעמיד את הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר קדימה בהווה המוגבל בפני תרגיל פזצטה שכזה. שאול מופז קם נגד יריבה(כנראה האחרונה בשושלת קדימה), והציג עמדה לא מתפשרת ואולי כן. ההמשך ידוע. הזדחל לו הרמטכ"ל בדימוס לחיקו של ביבי קינג.

קדימה שאול מופז

מופז הבטיח כי לא יכנע ולא יתפשר על אף אחד מהתחומים: שינוי שיטת הממשל, צדק חברתי(בתור "מנהיג המחאה") וגיוס חרדים. עוד קודם לכן, היו אלו חברי מרצ לדורות המפלגה, שעתרו נגד "וק טל" לבג"ץ, זכו, ואיפשרו בכלל את השיח הציבורי המחודש על גיוסם ההמוני של חרדים לצה"ל, ואולי לשירות הלאומי. זהו בעצם שיח מקדים על בעיה גדולה יותר והיא שילובם של מגזרים חדשים בחברה הישראלית ובשוק העבודה, או כפי שאנו אוהבים לקרוא לזה- "שוויון בנטל".

מעמד הביניים, החילוני, זה שגר בתוך תחומי הקו הירוק, חש כי הוא קורס תחת הנטל, בעיקר הכלכלי. ב-14 ביולי 2011 קם אוהל המחאה הראשון בשדרות רוטשילד, קרי מחאת הדיור. מאז התבהר יותר לדפני ליף וחבריה כי הבעיה אינה במחירי הדיור וביוקר המחיה, אלא בשיטה ובחברה, שרובה הגדול חייב בגיוס, בעבודה, חייב לשלם מיסים.  יש קשר ישיר בין צדק חברתי ובין שוויון בנטל. כפי שלא ייתכן שטייקון ישלם מס מזערי ויפקיד את מעמד הביניים לספק את צרכי המדינה, כך החרדים אינם יכולים שלא להיות שותפים בכלל בתשלום המיסים, שוק העבודה ובתרומה מהותית למדינה. זהו הקשר הישיר בין צדק חברתי ו-שוויון בנטל. את מובילי המחאה זה לא מעניין, ועל זה ארחיב בהמשך.

יש מי שפסח על המושג שוויון בנטל במושג הרחב שלו, וכמו כותרת מאמר זה, מתייחס לנטל בפן השירות למדינה בלבד. עד כה עסקתי בעיקר בהיבטים מנקודת ראותה של קדימה, אבל ישנה מפלגה נוספת שחרטה על דגלה מאבק כזה או אחר בחרדים, ישראל ביתנו. בעניינו של ליברמן, מסתכמים הדברים בעיקר במילים. בעת הזו, כשהממשלה רעועה והקדמת הבחירות צפויה, בוחר ליברמן למקד את יהבו בעיקר כלפי סוגיית הגיוס לצה"ל.

ישראל ביתנו החלה בהקמת מאהל בכיכר רבין סביב נושא הגיוס, תוך ניסיון להשיג שלל כסאות לכנסת הבאה. מהר מאוד הכריז ליברמן על גיוס  לכולם, כולל כולם, בלי הבדלי דת, גזע או מין. פתאום ליברמן היה אביר החופש והשוויון, כשהוא בוחר להשוות את גם את מעמדם של הערבים בפני חוק הגיוס החדש, אותו הוא יזם. על פי תפיסת עולם זו, טוענים בישראל ביתנו לגיוסם של ערבים לצה"ל ולשירות הלאומי בהיקפים שלא תואמים את מצב האוכלוסייה הערבית בארץ ואת מעמדה הלא-שוויוני בפני שאר חוקי המדינה. הכנסת הערבים לשיח ללא למידה מעמיקה של התרבות והזהות הערבית, מידת השתלבותם ומוכנות שאר האזרחים לקבלם.

השיח הלאומני קירב קיצונויות לשיח ולמחאה. ארגונים כמו ישראל שלי ואם תרצו ראו עצמן חלק בלתי נפרד מהמאבק. ארגונים אלו, אשר בשוטף קוראים להחרמת האוכלוסייה הערבית ומאפייניה("נכבה חארטה"), וכן קריאה גלויה לסירוב פקודה בכל הנוגע לפעילות "אנטי-מתנחלית" בשטחים הכבושים, ובתוך תחומי הקו הירוק. האם אלו החיילים אותם אנו רוצים בצבא העם, צבא ההגנה לישראל?

טקטיקת גיוס הערבים של ליברמן הצליחה להוציא את השמאל מהקונצנזוס. מעורבותם של ארגוני הימין הקיצוני והדרישה לגיוס ערבים, הדירו את השמאל, שהוא הגורם העיקרי שהעלה את הסוגיה ופתח אותה בראשות השופטת והמחוקקת. השמאל הוא הבית לקידמה, הוא זה שרואה את הסיבה האמיתית לגיוס החרדים: השתלבותם בחברה , ולא ממהרים בשמאל לגייס ערבים לפני שנעשה בירור מעמיק בנושא. מקומו של השמאל צריך להיות בהפגנות ייעודיות, לעדן את השיח הציבורי ולהציג דרישה אמיתית ולא מתלהמת, לטובת החרדים, ולטובת מדינת ישראל. בהפגנות הקודמות הייתה לשמאל התלבטות.

שלא מבקרה, במוצ"ש ארגנו פעילי המחאה החברתית הפגנות משלהם. בהצהרות ומעל דפי הטיימליין בפייסבוק, הראו פעילי המחאה את התנגדותם למחאת הפראיירים מכמה סיבות. הראשונה היא שמירה על סוג של ממלכתיות, ההיפוך הגמור ממחאה. הסיבה השנייה היא כמו זו של השמאל, החיבור לארגונים המתנגדים באופן חריף למחאה ולפעיליה המרכזיים. לא רק שהפעילים החברתיים נציגים ממאה שארים למאהל המחאה, שכן החרדים, לטענתם, הם שותפים טבעיים למחאה ואינם נטל על החברה.

דפני ליף תחת הסטה ימנית
דפני ליף תחת הסטה ימנית

עם כשלון ועדת פלסנר, היה נראה כי חזון השוויון בנטל נמוג, ולאחריו מגיע ספין "מתווה יעלון", המיטיב עם החרדים. היו אלו שקראו להפוך את הצבא לצבא מקצועי, ההפך הגמור ממה שהתרגלנו אליו עד עתה. הצבא במתכונתו הנוכחית הוא צבא עם, כזה המשקף באופן החד ביותר את המושג שוויון בנטל. כל אזרחי ישראל היהודים מחוייבים בגיוס לצה"ל, להגן על הארץ ולשרת את המולדת, ובתמורה הצבא, כצבא עם, תורם לחינוך הדור הצעיר, בדאגה להוציא אזרחים עם נקודת פתיחה טובה לחיים, עם הפנים לשוק העבודה, האזרח משלם המיסים, הנושא בנטל המיסים.

רעיון הצבא המקצועי חוטא למטרה ממנו החל שיח הגיוס, ומטרתו, שילוב החרדים בחברה הישראלית. הצבא המקצועי אולי מיטיב עם חייליו, מעניק להם משכורת ראויה לשמה, אך מוותר על חרדים, ולא רק עליהם. צבא מקצועי עלול להדיר את בני ובנות העשירונים העליונים, שכן, אין להם תמריץ כלכלי לשרת בצבא. הם יכולים כבר להתהדר ברכב חדש, להתחיל ללמוד באוניברסיטה ולפתח קריירה ענפה. בדומה לצבא ארה"ב, רוב החיילים יהיו בני ובנות המעמד הנמוך, אשר הכסף אותו הצבא מציע, יהווה עבורם תמריץ לשירות. בכך יהיו אלו בני המעמד הנמוך שיקרסו תחת הנטל, יהיו בשר תותחים בשדה הקרב ויוציאו את מיטב משכורתם הצבאים על מס למדינה. החרדים המובטלים והעשירים ימשיכו לא להשתתף בנטל בהיעדר מדיניות אשר ממעיטה את הפערים ההולכים וגדלים בחברה הישראלית, וזה עוד בלי להזכיר את הערבים הישראלים.

לגיוס החרדים לצה"ל ולשירות הלאומי חשיבות מכרעת בדרך להשתלבותם בחברה הישראלית בשוק העבודה. הגיוס לצה"ל יתרום לחייל החרדי המון באשר לנורמות העבודה והשילוב הראוי עם אוכלוסיות שונות ומגוונות. השירות בצה"ל ובשירות האזרחי יתרום למעורבותם והתערבבותם בחברה, יסגור מחסום הדדי, ויפתח את החרדים לחילונים ואת החילונים לחרדים. כמו לכל חייל, תינתן לחייל החרדי הזדמנות הסטורית להשלים בגרויות וללמוד לימודי ליבה, שיסייעו לו בשוק העבודה.

עם זאת, גיוס חרדים לצה"ל ייצור בעייתיות בתחילת התהליך. החרדים עוד לא פתוחים לעולם המודרני, והם יזדקקו לקליטה תותאם להם, לאחר מחקר מעמיק של הצבא. ייתכן ואת שלב ההכשרה והטירונות יצטרכו החיילים החרדים לעשות בנפרד תוך השמת דגש מרכזי על סדרות חינוך. סדרות חינוך אלו, בשילוב ומעורבות הרב הצבאי הראשי, יוכלו לתת מענה אמיתי, אשר יקבל אוזן קשבת אצל החייל החרדי. כמובן שיש גם להסיק מסקנות משירותם הנוכחי של החיילים החרדים בנצח יהודה ובמסגרות השונות, ולשים דגש על כך שמעמדן של החיילות המשרתות בצה"ל לא ייפגע.

באשר למכסות הגיוס, על צה"ל לא להתחשב בדרישות הממסד האורתודוכסי, הישיבות והכוללים. הצבא צריך לעמוד על צרכיו, ולגייס בראש ובראשונה מועמדים לשירות בעלי פוטנציאל קרבי וכן תפקידים תומכי לחימה. לא ייתכן מאבק שכזה יגרום לגיוס חיילים שאין בהם צורך, ואלו צריכים להפנות לשירות הלאומי. למעשה, יש להקים מעין בקו"ם אזרחי, שידע למיין את המועמדים לשירות בהתאם ליכולתם ומצבם הפיזי והנפשי.

אל למאבק החשוב הזה להיגרר אחר פרובוקציות מימין ומשמאל, מהחרדים ומהחילונים. זהו מאבק על חוסנה של החברה הישראלית, המאויימת משסע אשר ממנו לא תהיה דרך חזרה. נושא זה לא פוסח על אף אזרח במדינה, והוא בסיס לצדק חברתי ושוויון אמיתי.