אין פרטנר בעירייה

לפני קצת יותר מחודש צלצל הטלפון הנייד, והעיר אותי משנת צהריים (לא מדובר בהרגל קבוע לצערי). על קו הטלפון היתה ח' (השם שמור במערכת) מהמקומון ידיעות חולון.

ח: "אני מפריעה?"

אני: (בחצי פיהוק) "בכלל לא, מה נשמע?"

ח: "סבבה, רק רציתי לשאול אותך כמה שאלות. יש לך כמה דקות?".

מניסיוני בשיחות כאלה ולאור פעילותי בעיר כבר תיארתי לעצמי מה יהיה נושא השיחה… בוודאי היא מתעניינת בעוד מקרה של הדרת נשים בעיר, בתלונה של החרדים על חילול שבת או בתמונה שהעליתי בפייסבוק. אך מסתבר שהיא שאלה על משהו אחר לגמרי. הופתעתי שעיתונאית מפנה אליי שאלות הקשורות לבחירות המוניציפליות, ותוהה מה התוכניות שלי ושל חבריי לקראת המערכה המקומית בחולון.

נכון, לא מעט חודשים חשבתי ביני לביני על שאלת הריצה למועצת העיר. היה לי ברור, שכדי לקדם את הערכים שאני מאמין שהם הבסיס לעיר מתפקדת, עליי להיות במוקד קבלת ההחלטות, אבל עדיין לא העזתי להחליט שאני עובד למישור המעשה, וקופץ למים. ואז הגיע הטלפון הזה, שגרם לכל מערכות הגוף לפעול שעות נוספות. מה אני עושה בבחירות המוניציפליות הקרובות? פתאום היה לי ברור שאני רץ. כך פחות או יותר עניתי לכתבת, וקיבלתי כמה שורות מודפסות בעיתון.

מאז שהחלטתי, המשכתי כרגיל, מבלי לערב יותר מדי אנשים. מה להם ולעוד שיגעון שלי. המשכתי בלימודים, שכבר לא מרגשים אותי מאוד, בנסיעות לתל אביב הלוך וחזור בקווים שונים, פעם עמוסים ופעם עמוסים מאוד, אם בדרך לפגוש אנשים ואם בדרך לעוד משמרת בהתנדבות בספריית גן-לוינסקי.

ואזז שמתי לב, שלתוך החיים הכביכול רגילים שלי, נכנסו מחשבות. כמעט שלא היה דבר שעשיתי שלא גרר מחשבות שהיו קשורות לצורך לשינוי בעיר ולרצון שלי לקדם שינוי כזה. למה העיר שלי גורמת לי להעדיף רכב על פני תחבורה ציבורית? למה נכפה עליי להמשיך לגור אצל ההורים בגלל סיבות כלכליות, ולמה בעצם אני צריך את כל הנסיעות האלו לתל אביב?

חופשי וחסר אונים

לפני שנה וחצי, כשתחבורה ציבורית בשבת הייתה עדיין מילה גסה ונושא הדרת הנשים עוד לא נכח בתקשורת ה"יאיר-לפידית", הפריע לי מאוד שבעיר שלי, חולון, כמעט ואיו מודעות ציבורית לנושאים האלה יחד עם עוד כמה שותפים, אוחזים בשלט אדום ומצוידים במצלמה, יצאנו לגייס את תמיכת הרחוב למאבק בעד תחבורה ציבורית בשבת, שבעקבותיו קמה תנועת חולון חופשית.

יצאנו, החתמנו, ישבנו ותכננו את הצעדים הבאים. אספנו יותר ממאתיים חתימות. היינו נחושים להיאבק למען תחבורה ציבורית בחולון גם בסופי שבוע, והרגשנו שתושבים תומכים בנו בהמוניהם. אבל היה חלק חסר בפאזל הזה. העירייה, וראש העיר בפרט.

אין תחושה עגומה יותר מחוסר אונים. אדם ותנועה יוצאים לרחוב עם כל רצונם הטוב, אבל ניצבים מול מערכת שפועלת לפי חוקי העולם הישן, שאנחנו כל כך רוצים לשנות. מדובר בתופעה נפוצה למדי בנוף המוניציפאלי בישראל: ראשי עירייה שמכהנים בתפקידם במשך עשרות שנים, וחוסמים כוחות של שינוי.

כך בדיוק קרה לנו. "חולון חופשית", תנועה על טהרת הצעירים והנוער, התניעה מאבק, שצבר תאוצה ברחוב, אבל נתקע אצל מקבלי ההחלטות, העירוניים והממשלתיים. העיר כמנהגה נוהגת, ש"ס בקואליציה העירונית, ראש העיר לא מפסיק לקצור שבחים ממגזינים בריטיים – אז למה לו ולחברי המועצה להטריד עצמם בחידושים ושינויים בסטטוס קוו בעיר?. המועצה עייפה.

בשלב מוקדם יחסית אימצתי את גישת ה"אין פרטנר". זה היה החלק בפאזל שיצר את התמונה המלאה, השפיץ של הנעל, הטרכטנברג של המחאה החברתית. מציגים תמיכה רחבה, ואין קבלן ביצוע בעירייה. גישת האין-פרטנר הייתה צריכה למצוא פתרון חדש. הפתרון היה התמודדות למועצת העיר. להיכנס בדלת הקדמית ולהשפיע מתוך חדר הישיבות בעירייה.

מתחילים לעבוד

לאורך זמן הייתי בקשר עם מורן ישראל, פעיל חולוני צעיר, אשר עומד בראש תנועת "צעירים חולון". את מורן אני מכיר עוד מפרק המשימה של הנח"ל. באותו הזמן הקמתי יחד עם חברי מועדון נוער בשכונת תל-גיבורים, הנחשבת למוזנחת שבשכונות חולון. עוד אז ראינו עין בעין את החזון העתידי של העיר בנושא החינוך.
קבעתי עם מורן פגישה, ובה דיברנו על מצב העיר, על התקדמות המאבק של חולון חופשית ועל מערכת הבחירות הארצית של מרצ ושל "התנועה", והקשבתי ברצון לפירוט "האנחנו מאמינים" של הצעירים" דיור בר השגה, תרבות ובילוי, תעסוקה, יוזמה, מרכז צעירים והבייבי שלי- תחבורה ציבורית. כבר היה ברור לי באותו שלב לאן זה הולך, אבל רציתי להתייעץ עם חברי על האפשרות של התמודדות למועצת העיר עם תנועת צעירים. התשובה וההתייעצויות הביאו כולן לאותה מסקנה, אני הולך על זה, עם אמונם של הקרובים אליי.

בימים אלו, טרם סגירת הגיליון של עלון בוגרי פולי-תקווה, הראש שלי עוסק בפיצול קשב, כשהריצה למועצת העיר מתמקמת בין לימודיי במכללה, העבודה בארגון העו"ס, הפעילות במרצ ועריכת האתר האישי "דאנק" העוסק בענייני כדורסל.

ברור לי ולחבריי ברשימה, שהקמפיין הזה הולך להיות משהו מיוחד. כל לילה ייסגר עד השעות הקטנות של הלילה, עם עוד רעיון ועוד הצעה לפעילות, ואנו נביא משהו חדש לפוליטיקה העירונית. אני כותב את זה חרף סלידתי מהמונח "פוליטיקה חדש". זה הזמן שלנו, זה הזמן לחילופי דורות בעיר.

בונים תנועה. ניגשים למלאכת המיתוג, מתחילים להניע ולגייס פעילים, חברים ומכרים. פגישות בהולות מעכשיו להרגע בשכונת תל גיבורים. מתחילים עם כוס קולה (עם השם "יאיר" כמובן), עוברים לחטיף או למנת פלאפל, מדברים קצת פייסבוק, מזמינים עוד שותף לעתיד, מעבירים קצת חוויות מתנועת הנוער, ואז שוב חוזרים לריכוז. ושוב מתפזרים. הרבה להט שנע בין בריין סטורמינג לבדיחות וסלנג חולוני, כשברקע עוד דקה עוברת בשעון, ונותרו רק עוד 211,331 דקות ליום הבחירות (נכון לכתיבת שורה זו).

אז בקיצור, אני רץ למועצת העיר.

 

צילום הכתבה מידיעות חולון (31.5)